אני לא אוהבת שאומרים ש"היצירה היא כמו הבייבי שלי", אבל תכל'ס, זה ממש נכון.
בדרך כלל, לוקח מלא זמן עד שהיא מתעברת – הופכת ממחשבה למשהו אמיתי וחי שחברת הפקה, קרן או ערוץ אשכרה ירצו לאמץ כשיצא.
ואז, כשכבר יש אור ירוק למימוש – נכנסים לשלב הכתיבה – ההיריון: להקיא (על הדף), לשכתב, לבדוק עם עצמנו שיש דופק, לשלוח לבדיקה חיצונית שהמבנה עובד והכל במקום (וואוו, ההשוואה ממש עובדת. ממשיכה איתה).
וזה כל העולם שלנו בתקופה הזאת. וזה מתיש וקשה (למרות שזה מה שחלמנו שיקרה).
ואז מגיע שלב הלידה – ההפקה. הבייבי יוצא החוצה, מהמחשב לעולם האמיתי ואז כל תקופת ההיריון נראית רחוקה ורגועה באופן יחסי, כי עכשיו (אם אנחנו גם מביימיםות) צריך להתעסק בלוקיישנים וצילומים ולוחות זמנים וכל הג'אז הזה.
וכל הזמן הזה אנחנו נשבעיםות שזאת הפעם האחרונה ושלא נעשה יותר ילדיםות ו/או סדרות. אבל אם זה חזק מאיתנו, אחרי כמה שנים, אנחנו שוב שם. הופכיםות מחשבה בראש לתסריט כתוב, לסדרה על המסך.
כשפגשתי לפני שנים, הו כה רבות, את מיכל ויניק ('ולריה מתחתנת', 'ברש') במסדרונות האוניברסיטה, היא אמרה לי בהחלטיות מעוררת קנאה שכשתהיה גדולה היא תכתוב ותביים. היא לא זוכרת את זה, אבל אני לא אשכח לעולם.
עכשיו היא מביימת את 'האיש שרצה לדעת הכל', הסדרה שהיא מכירה ממש טוב, עוד מכתיבת התסריט. כשנפגשנו ביום החופש שלה בדקנו מה עדיף: לכתוב או לביים? תזכירו לי לעשות איתה עוד בלוג כשהיא בעיצומו של כתיבת תסריט לפרויקט החדש...
איך לכתוב תסריט טוב?
מזמינה אותך ללכת איתי צעד אחר צעד בכתיבת והגשת התסריט שלך
ללמוד לכתוב תסריט וליהנות מהדרך
סדנאות תסריטאות עם דניאלה דורון