לפני שבועיים, כשחזרנו מסידורי הוויזה באי הסמוך, עצרנו להתרענן בבית קפה יפה עשוי כולו במבוק.
אחרי שהזמנו חשבון, הבנזוג הציע לי קרקר שנשאר לו על הצלחת וראינו שמתחתיו יש המוןןן נמלים.
אם לפני שנים הייתי נזעקת ומעיפה אותן בגועל עם מפית, הפעם התגובה הטבעית שלי היתה לעזור לחמודות האלה ולפורר את הקרקר ליד החור של הקן.
ואז ראיתי דבר מרתק: חבורת נמלים (לדעתי, נמלים גברים:) הקיפה חתיכה די גדולה וממש היה אפשר לראות איך הן מחשבות דרך להביא אותה הביתה. זה ארך כמה דקות ארוכות שבסופן הן התחילו את המסע.
קראתי מלמעלה: חבל! פוררתי לכן גם פירורים קטנים קרוב יותר, שתוכלו להכניס בקלות לקן. למה אתן מתאמצות כל כך?
אבל אז הסתכלתי על הסיטואציה מנקודת המבט (POV) של הנמלים. הן הרי היו מול חתיכת הקרקר הענקית ולא ראו את הפירורים הקטנים או בכלל את מה שקורה מעבר לצלוחית. מבחינתן, החתיכה הזאת שתפסו היתה ה-כ-ל והיה צריך להביא אותה מהר הביתה.
צילמתי את זה ושמרתי את זה כשומר מסך שלי ומאז, בכל פעם שאני תקועה על איזה משהו ומזיעה עליו כי אני חושבת שזאת האופציה היחידה, אני נזכרת שגם לי אין דרך לראות את התמונה הגדולה מלמעלה.
אולי יד נעלמה מנסה לעזור לי, לפורר לי את הקושי, אבל אני אוחזת במה שיש לי ולא מרפה? ואולי דבר הרבה יותר נכון מחכה לי לא רחוק, אם רק אסכים לשנות כיוון?