"סליחה, גבירתי, תרצי להצטרף אלינו?" אני מסתובבת בהפתעה ששמורה למקרים שקוראים לי 'גבירתי' לכיוון קול הפעמונים באנגלית במבטא הודי, ורואה בחורה יפיפייה שכנראה הסתכלה כמה דקות על הגברת שאני, מנסה בגמלוניות לרחוץ במי הגנגס הגועשים.
הגעתי לשם בהליכה ארוכה מ"האשראם של הביטלס", המקום בו הביטלס היו ויצרו בשנות השישים, אבל לא נכנסתי, כי היה כתוב שכרטיס לזר עולה פי 6 מכרטיס להודי.
זה גם נראה לי לא צודק (סבבה יותר, אבל פי 6?) וגם הייתי שם בעבר (לפני 25 שנה... כנראה שהרווחתי ביושר את ה'גבירתי'), אז פשוט המשכתי לטייל בחום לאורך הנהר האדיר הזה, משתוקקת לטבילה.
השארתי את התיק בצד ונכנסתי, בבגדים כמובן, תוך שאני מנסה להחזיק שלשלת שנועדה למנוע סחיפה. במשך כמה דקות הצלחתי להשפריץ עליי מים ביד אחת, כמו פילה מאושרת, תוך שאני כל הזמן מסתכלת על התיק שהשארתי בנקודה היבשה הכי קרובה אליי.
ואז היא פנתה אליי והציעה לי להצטרף.
כמה מטרים מאחורה חיכו שתי האחיות שלה, יפיפיות כמוה, שלושתן הגיעו מעיר קצת רחוקה כדי לעשות את הטבילה בנהר הקדוש שההודים מתייחסים אליו כאל אלה, אמא גנגה, ואני התרגשתי איך שלוש בנות צעירות מציעות לקחת אותי תחת כנפיהן.
הן הסבירו לי איך רוחצים מבלי להיגרף בזרם השוטף: נותנים ידיים אחת לשניה, תוך ישיבה במאונך לזרם, שזה אומר:
עם הגב לתיק שלי.
"זאת תרמית" חשב צד אחד של המח שלי. זה שזכר איך לפני 7 שנים שתי נשים הודיות בסארי נצמדו אלינו ברכבת וגנבו את הארנק ובו 2,000 ₪ (אמרו לנו שבמקום שנגיע לא יהיה כספומט. היה).
"זאת הושטת היד הכי חמודה אבר", הרגיע הצד השני, זה שכבר שבועיים מטייל בהודו היפה ומופתע לטובה מאיך שדברים מסתדרים לטובה, הרבה יותר ממה שבכלל ציפיתי.
"למה שהיא תרצה להציע לך להצטרף אליהן?" המשיך הצד החשדן.
"מאותה סיבה שמבקשים ממני להצטלם פה – הם פשוט אוהבים זרים", ניסה הצד השני של המוח להמשיך להאמין בבני אדם בכלל ובהודים בפרט.
"הן בטח עשו יד אחת עם הזקנות שמוכרות פה מנחה לטקס הפוג'ה", החליט הצד שראה את האחות הגדולה אומרת משהו לאחת הנשים שעברו ליד התיק.
"היא אמרה לה ללכת ולא להפריע!" הצד השני תרגם מהינדית את מה שרצה להבין. "חוץ מזה, התיק עדיין שם".
"יאפ. ממש מוכשרת מי שגנבה לך את הכסף מהתיק והניחה עליו את המשקפיים בדיוק בזווית שהשארת אותן. רואים שהן עושות את זה הרבה".
הודיתי לבנות, יצאתי מהמים הקפואים והצצתי באגביות אל תוך התיק שלי.
"את רואה?! הארנק לא פה!!!!" צרח החלק במוח, שמסתבר שהוא האמגידלה, זה שנדלק במצבי סכנה, כמו נמר שבא לטרוף.
"הוא דווקא כן פה!" התערבתי אני, אחרי פשפוש קצר בתיק "ודי! אין פה נמר, יש פה ארנק, הכל בסדר וסתם הרסת לי רבע שעה של הנאה תמימה עם שלוש נערות נדיבות שרק רצו לעזור לי. רבע שעה שלא תחזור. ואת יודעת מה?"
המשכתי לדבר לאמיגדלה "גם אם בסוף הן היו מכייסות אותי, אני מסכימה! כן! אני מאפשרת לעצמי "להידפק" פעם אחת גדולה וטובה, אם עד אז, וגם אחרי, אעביר את ימיי באמונה במין האנושי ובעולם, סבבה?".
שקט.
עד הפעם הבאה.
תקשיבו רגע, יש לנו מלא דרכים מעולות להיפגש, אז תרגיעו רגע את האמיגדלה שלכם ובואו לחלום, להאמין וליצור ביחד.
במרתון התסריטאות של 'בית היוצרות' של מרב שקד ושלי – יומיים אינטנסיביים של עבודה על התמה, הצהרת הכוונות, הדמויות והעלילה, כדי לעלות שלב בעבודה על התסריט.
בסדנת כתיבה וצילום אורבני של איתן ריקליס ושלי – 3 מפגשים חווייתיים בהם נתפוס רגעים בעדשת המצלמה, ניצור מהם סיפור ובסוף נציג הכל בתערוכה חמודה.
בקורס האונליין השלם בתסריטאות רק שלי 
– 23 מפגשי וידאו + סיכום כתוב + חומרים נלווים + בלוגים משלימים + בונוס – הרצאה של שעה וחצי 'איך כותבים סדרת טלוויזיה?'.
בייעוץ האישי שלי ושלך – עבודה על התסריט, לא משנה באיזה שלב הוא נמצא ואילו מחשבות מגבילות יש לך עליו.
בבית הספר שלכם – במפגשים עם הצוות החינוכי ו/או התלמידים בנושא תסריטאות, סטוריטלינג והחיים.
באחת ההרצאות או כיתות האמנית שלי – איך כותבים סדרת טלוויזיה? איך כותבים תסריט? איך טסים לחו"ל עם כל המשפחה? ועוד.
ובעוד דרכים מעניינות (ויש גם קישור לקבוצת וואטסאפ לקולות קוראים).
והנה בלוג התסריטאות החודשי והפעם – שני המרכיבים הכי חשובים להתחיל ולהמשיך לכתוב איתם תסריט,
או – עם מה ציידתי את טוהר להמשך הכתיבה?
ואולי – מה יוטיוב יחשוב עליי?
ובטוח – למי אכפת?
שיהיה בהצלחה ובאמונה שהעולם טוב ומיטיב והכל בסדר.
דניאלה דורון
קיבלת את הניוזלטר החודשי מחבר/ה? איזה חמוד/ה! ככה מצטרפים באופן קבוע.