אחד מסממני ההתבגרות המובהקים שלי -
אני כבר לא יכולה ללכת סתם לבעלי מקצוע.
למשל אם אני שוכרת מקום לסדנא
לא בא לי שבעלת הסטודיו תתבאס על להדליק מזגן
והמשתתפים ירגישו בחמאם טורקי.
ואם אני קונה ממישהי שמבשלת בבית
לא בא לי ששיערה שחורה ומסולסלת
תעטר באלגנטיות את התבשיל המהביל.
וכשאני הולכת למסאז', מה שקורה נגיד פעם בשנה,
לא מתאים לי שמי שעושה לי אותו לא תפתח לי דלת עם מעיל באוגוסט
ואבין שהיא חשבה לעשות לי מסאז' כשהיא חולה.
(בסיפורים המובאים לא נדרשתי לדמיון פורה)
כלומר פעם סמכתי על המזל
והיום אני בוחרת בקפידה את האנשים שאני רוכשת את שירותיהם במיטב זוזיי.
אז כמי שמנחה סדנאות כתיבה
כשאני הולכת להתרענן בעצמי
הציפיות שלי גבוהות
ובא לי שהמענה יהיה בדיוק, אבל בדיוק.
נשמע קשוח, אבל זה רק לדעת למה אני זקוקה
ולבקש ממי שמציע – שייתן את זה כמו שצריך.
עם דניאלה דורון זה היה בול
הגעתי לעבוד על פרויקט יצירה
והתאהבתי
ברגישות, בפרגון, בכאפות המקצועיות שקיבלתי ממנה
והכל הוגש בנחמדות שיא אמיתית
ובכלים רב פעמיים
יותר מזה?