ווייס אובר, פנטזיה ופלאשבק - שלוש הרעות החולות של התסריט

למה? ומתי זה עובד מצוין?


למה? למה? למה? מה הבעיה שלי עם VO, פנטזיה ופלאשבק? מה הם עשו לי רע? טוב, אז זה לא אישי כמובן (זה גם המקום להגיד שנועם שהרבני לא עשה לי שום דבר רע, זה השם הראשון שעלה לי בזמן צילומי הווידאו...), העניין הוא אחר.

אני אסביר אותו דרך דוגמא: בואו ניקח דמות ששונאת את המצב שהגיעה אליו – נגיד, מנהלת בנק לחוצה שנאלצת לעבוד יומם וליל לקראת פרויקט חשוב ולכן כולם שונאים אותה – העובדיםות, הלקוחות והמשפחה שהיא כבר לא רואה. מנהלת הבנק שלנו רוצה לחזור להיות הילדה הקטנה וחסרת הדאגות שהיתה פעם. היא משתוקקת לברוח.

איך נעביר את זה בתסריט?

קיצור דרך אחד יכול להיות VO: מנהלת הבנק שלנו יושבת במשרדה המפואר, בוהה בקיר ואנחנו שומעים ברקע את קולה: "איך הגעתי לזה? נכון, אני בעמדה בכירה, אבל עכשיו כולם שונאים אותי" (המצלמה מטיילת על עובדי הבנק ועל תמונות של בני המשפחה שלה שעל השולחן) "אפילו המשפחה שלי שונאת אותי כי אני לא נמצאת איתם. בשביל מה כל זה היה טוב? מי היה מאמין שזה מה שיצא ממני? כשהייתי ילדה, עשיתי בדיוק מה שרציתי. עכשיו אני תקועה. אני חייבת לברוח מפה".

קיצור דרך נוסף עשוי להיות הפנטזיה: בזמן שהבוסית שלה צורחת עליה, מבטה של מנהלת הבנק הופך מזוגג ולפתע, אנחנו רואים אותה רצה בהרים מכוסי דשא, מעיפה ניירות ותדפיסים באוויר. פתאום, דמות קטנה מתחילה לרוץ לעברה, היא מתקרבת ואנחנו מבחינים שזאת מנהלת הבנק כשהיתה ילדה. הן תופסות זאת את ידיה של זאת ומדלגות על ההרים, מאושרות. קאט. אנחנו חוזרים לבנק והבוסית ממשיכה לצרוח.

קיצור דרך שלישי יהיה הפלאשבק. מנהלת הבנק טובעת בין ערמות הניירות, מסתכלת דרך החלון. קאט. עוברים אליה כילדה בת 8, משחקת עם ניירות ועושה מהם קונפטי. אבא שלה מגיש לה כוס שוקו ואמא שלה מגיעה עם מתנה גדולה ובה אופניים נוצצות עליהן הגיבורה בת ה-8 עולה במהירות ורוכבת משם. קאט חזרה למכונית הפאר שמסתכלת אליה מהחלון. מנהלת הבנק מחזיקה את המפתחות חזק ואז – משחררת את הצרור.

למה מדובר בקיצורי דרך? כי הם לא מקדמים את העלילה, רק מסבירים את מה שקורה עכשיו. הן נכתבו פשוט כי התסריטאי/ת חוששים שהקהל לא יבין את מה שהם רוצים להעביר.

ולמה זה לא טוב? בואו נגיד את זה ככה – זוכרים איך זה מרגיש לצפות בסרט או בסדרה ולהתעצבן שמאכילים אתכם בכפית? אז נחשו מה – גם הצופיםות של היצירה שלכם ירגישו ככה אם אתםן תאכילו אותם בכפית. ולרוב, הVO, הפנטזיה והפלאשבק הם האכלה בכפית. הם קיצורי דרך, אמנם יצירתיים, אבל כאלה שמעבירים לנו "מסמך", אינפורמציה שנראית לתסריטאי/ת קריטית. לרוב, היא לא. 

איך אפשר אחרת? אם נחפש את הדרך המרומזת יותר להעביר את החוויה של הסצנה ונשתמש באמצעים התסריטאיים שעומדים לרשותנו: פעולות, דיאלוג ולוקיישן.

ואם נחזור לדוגמא – דמיינו את הקהל צופה בזה:
מנהלת הבנק שלנו במצב של לחץ כי יש לה חלון הזדמנויות קצר לעשות פעולה קריטית טרם יגיע הדד ליין ולכן היא מתחילה, כמנהגה, לפורר ניירות (לצערה, גם ניירות חשובים); היא מדברת עם הבת הקטנה שלה באוזניה, כשהלקוח שמולה בטוח שהיא מדברת איתו והיא מקשיבה בחצי אוזן לשניהם, מפסידה את שניהם; היא פוגשת באישון ליל את המנקה ההודי, מעודדת אותו לספר לה על עיר הולדתו, וממבטה אנחנו מבינים שהיא משתוקקת להיות שם, במקום הרגוע בו הוא נולד; רגע לפני שהיא יוצאת מהמשרד החשוך, היא קוראת למנקה, הוא עונה לה והיא נגנבת מהסאונד של המשרד הריק שעושה הד לדבריה. היא והמנקה מתחילים לקרוא קריאות לחלל, סתם בשביל הכיף, כמו שני ילדים קטנים.
כשהצופים (שכזכור, זה אתם מהצד השני של המסך) יצפו בזה, הם יבינו לגמרי לבד - בלי קיצורי הדרך של שלוש הרעות החולות - את מה שהתסריטאי/ת רצו להעביר.

אז מתי VO פנטזיה ופלאשבק כן עובדים? הם יעבדו תמיד, ומצוין, כשיהיה פער מידע ביניהם לבין מה שאנחנו רואיםות:
אם הקריינות תוסיף משהו לגמרי אחר ולא תפרשן את מה שרואות עינינו;
אם הפנטזיה תגיע בדמות רובד נוסף ולגמרי אחר ולא כדי להאיר את הקונפליקט הפנימי של הדמות;
ואם הפלאשבק לא יהיה רק "הסבר" למה שקרה בעבר, אלא יכיל סיפור משל עצמו. 

שלוש ה"רעות החולות" גם יכולות לעבוד נהדר באופן קומי, כשהן באות בניגוד למה שעינינו רואות (דוגמא לשימוש בשלושתן בפרק 7 של הסדרה שלי "מי נתן לך רישיון?").

לסיכום – תפקידנו הוא להעביר חוויה, לא מסמך. ולשם כך, לא כל האמצעים כשרים.

שיהיה בהצלחה ואל תשכחו ליהנות מהדרך,
דניאלה דורון
תסריטאית ומנחת סדנאות כתיבת תסריט 
DraftRishon

ללמוד תסריטאות מתי ואיפה שבא לך בית ספר און ליין לתסריטאות

ללמוד תסריטאות עם עוד אנשים כמוך (ואיתי:) סדנאות חיות