שיהיה בהצלחה ואל תשכחו ליהנות מהדרך. למה זה כל כך חשוב?

הצלחה זה חשוב. ברור.
זאת אומרת, זה אמור להיות ברור, לא?

רוב חיי העברתי על הקו המתוח הזה שבין הצלחה לכישלון. לא יכולתי לחשוב על עצמי נכשלת במשהו (אפילו עכשיו זה קשה לי רק לכתוב את זה...). חייבת לצאת מצטיינת בתיכון, בתואר הראשון, השני, בסדרות שכתבתי להן, בסדרה שלי...

השבוע, בתום מפגש החזרה הגנרלית לפיץ', נזכרתי עם מחזור 26 איך זה היה כש"מי נתן לך רישיון?" עמדה לעלות לאוויר: ביום האחרון לצילומים הודיעו לנו שהפרק הראשון ישודר ממש בעוד חודש (!@!#!$#!#!), כדי להספיק לתפוס את הרייטינג של המונדיאל.

כמובן שאנחנו, היוצריםות, ובטח שגם השחקניות המעולות שבסופו של דבר הפרצוף שלהן יהיה על המסך - נלחצנו מאוד מפרק הזמן הבלתי אפשרי הזה לעריכה. שלא לדבר על הזמן המועט שנותר ליחצ"ן את הסדרה כדי שמישהו בכלל יצפה בה...

אני זוכרת איפה הייתי (על האופניים, בדרך לאולפן העריכה כמובן) כשהתקשרתי לשמרית לוסטיג הנהדרת (ששיחקה את אוריאלה) ואמרתי לה:

אני יודעת שזה מלחיץ ואולי אפילו בלתי אפשרי, אבל אני מבטיחה לעשות כל, אבל כל מה שאני יכולה.

אחרי שאמרתי את זה, הרגשתי באופן מפתיע הקלה.
תחשבו על זה רגע, זה באמת נורא משחרר לקלוט את זה. אני פשוט אעשה כל מה שאני יכולה! כי בתכל'ס - מה עוד אני יכולה לעשות??

מה שעכשיו אני מבינה - אחרי שנים של סטרס ושרירים תפוסים - זה שלא רק כל השאר, אלא גם העניין עצמו, לא תלוי באמת בי.

אז עכשיו אני משקיעה בדרך, לא בהצלחה שבסופה.

אני חושבת שהצורך להצליח כבר לא בוער בי, לא בגלל ש"עשיתי את זה", כמו שאחד מהמשתתפים אמר לי לא מזמן. כי מה זה בעצם "לעשות את זה"? בדרך כלל אנחנו לא מרגישיםות שהנה, סיימנו! אלא תמיד רוציםות עוד. גם שפילברג לא ינוח עד הסרט הבא שלו.

אני מאמינה שזה קשור מאוד למותו של אבא שלי לפני שלוש שנים, שהצטרף אחרי 24 שנים ויום לאמא שלי – ההבנה החותכת והמצמררת שהחיים הם מה שקורה בדרך ולא שווה לוותר על אף רגע עבור התוצאה הסופית (כי מי בכלל יודע/ת האם ומתי היא תהיה).

שלא תבינו לא נכון - ההצלחה עדיין חשובה לי. מהסיבה הפשוטה – אני מאוד אוהבת את מה שאני עושה והייתי שמחה שזה יצליח.
אבל אני כבר לא מוכנה להגיע חסרת נשימה ונשמה לקו הסיום (אחרי שמיררתי לכל מי שסביבי את החיים), זה לא שווה את זה.

זה נשמע הזוי (כתבתי בטעות 'בזוי' וזה גם תיאור נכון) לחלק מחברי "התעשייה". קולגה אחד התקשר אליי פעם ושאל מה אני עושה עכשיו. כשסיפרתי לו שאני מפתחת דברים, אבל בעיקר מבלה - מבלה בסדנאות, בזמן איכות עם הבמביני, עם הבנזוג, עם החברות ועם עצמי - הוא היה בשוק.

הוא ציפה, כמובן, לזריקת שמות נוצצים ופרויקטים מפוצצים לאוויר, לא פחות מאלה שהוא זרק :)

אבל הסוכן המתוק שלי למד להכיר ולהוקיר את זה.

כשהוא מציע לי הצעות מפתות – יוצר ידוע מאוד שמחפש תסריטאיםות לפרויקט חדש שלו – ואני יודעת שהעבודה איתו לא תהיה לי נעימה – אין מצב.

כשהאינטנסיביות של הפרויקט לא לעניין – עדיף שלא.

כשתוכן העבודה דורש ממני (שוב, פעם עשיתי את זה על בסיס יומי) ציניות, ריכולים או אנטי כללי לעולם, בטח שלא.

רק דברים שירפדו לי את היום יום בהנאה. אחרת - לא תודה. הגיוני, לא?

רוצים גם?

הנה כמה טיפים לאיך ליהנות מהדרך (מותאם לתסריטאות, אבל נכון לכל תחום אחר בחיים):

לעבוד עם אחריםות 
פשוט כי זה יותר כיף - לקבוע פגישה קבועה ולהתקדם יחד. כמובן, חשוב מאוד לעבוד רק עם מי שעושה לכםן טוב. איך יודעים? תעשו מבחן: כשהם מתקשריםות, האם זה משמח אתכםן? י', ש', מ', ע', ל', ד' – אתםן משמחים אותי!

לשווק את זה יפה לעצמכםן 
לכתוב את פגישת העבודה השבועית הקבועה ביומן תחת שם יפה – נגיד 'סדרה לוהטת! סמיילי מאוהב' (הרבה יותר כיף מאשר תזכורת ביומן 'עבודה על תסריט'.

למצוא מקום מגניב לעבוד בו 
אם בבית או בחוץ - פנקו לכםן את הפינה בדברים שעושים לכםן טוב בעין ובבטן.

לפתח כמה דברים ושעל כולם יבוא לכםן 
נתתי לכםן את זה כבר פעם בבלוג בפני עצמו – מאוד חשוב לפתח כמה וכמה פרויקטים שונים (סדרת רשת, סרט קצר, פיצ'ר, דרמה שבועית וכו'). ככה, כשההנאה מיצירת פרויקט אחד פוחתת (או כשמקבלים עליה תשובה שלילית...) עוברים לשני!

לפנות זמן איכות לעצמכםן 
איזה כיף לנו שצפייה בסרטים ובסדרות נחשבת עבורנו עבודה מוכרת... לפני כמה ימים, אחרי שעקרו לי שן בינה, פשוט צפיתי בעונה 5 של הסופרנוס. אבל גם בלי שיעקרו לכםן שן בינה – גם סיבוב ברחוב, קנייה בסופר, או פיקניק הם חלק בלתי נפרד מהיצירה, או כמו שג'וליה קמרון קוראת לזה – 'בילוי אמן'.

לישון צהריים 
תקשיבו ותקשיבו לי טוב – מאז שהתחלתי לישון שנ"צ (מי היה מאמין שאני בכלל ארצה?), חיי השתדרגו פלאים. אפילו רבע שעה (אבל עדיף יותר) ואני בן אדם חדש עם אנרגיות מתוקות ויצירתיות להמשך היום. מומלץ בחום. ואם הצלחתםן למסד את זה – אל תצניעו את הגילוי ("לא, לא הערת אותי") – בזמן השנ"צ, שימו את הטלפון על מצב טיסה וספרו לכל מי שאתםן יכוליםות, כדי למסד פה את רעיון הסיאסטה. 

לא לייצר אי 
היצירה (וההנאה ממנה) לא אמורות להיות אי באמצע חיים של סבל. תבדקו איך אתםן יכוליםות לחיות וליצור באותה מידה של חדווה. ובכלל, הקפידו להסתכל על העולם בעיניים של יוצר/ת, הוא הרבה יותר נעים ככה.

להבין שהכל א.נשים 
לפני כמה זמן נפגשתי עם חברת הפקה על איזה פיתוח שלי לפיצ'ר. האנרגיות שם היו כל כך רעות, שפשוט לא יכולתי לחזור לשם, למרות המוניטין המעולה שלהםן. מאז אני עובדת רק עם חברת הפקה שאני אוהבת גם כי הם חכמים ומוכשרים וגם כי אני אוהבת אותםן והם אותי.

זה מזכיר לי (להבדיל אלף וגו') משהו שקראתי פעם בוואלה!: אורן פלי הישראלי ("פעילות על טבעית") אמר שהוא עוזב את הוליווד, למרות ההצלחה, כי פגש אנשים מלוכלכים. בראיון לאבנר שביט הוא אומר "... אפשר להגיד שאני פנסיונר הוליוודי. את האנרגיות שלי אני משקיע כרגע באפליקציה לה אני שותף, שנשיק בקרוב, והמטרה שלה היא לאפשר לאנשים להיפגש סביב אירועים או תחביבים משותפים. חוץ מזה יש לי שתי ילדות ואני נמצא הרבה בבית איתן".

לעבוד במה שאוהביםות 
גם מחוץ לעולם התסריטאות. לא מומלץ להגיד לעצמכםן – "טוב, עכשיו אני אסבול בעבודה שלי, כי יגיע היום ואני אהיה תסריטאי/ת ואז אני אשאיר את כל השיט הזה מאחוריי". קחו בחשבון שגם רוב התסריטאיםות בארץ עובדיםות בעבודה נוספת, אז יש סיכוי שגם אתםן תשמרו על הדיי ג'וב – תיהנו גם ממנו, אחרת – איך תוכלו ליצור? (אלא אם זה תסריט על מישהו/י שמפוצץ את העבודה שלו/ה:). 

אמנם העבודה הנוספת שלי, הסדנאות, קשורה גם היא בתסריטאות, אבל אין מצב שהייתי ממשיכה לעבוד בה אם לא הייתי נהנית בטירוף ואוהבת באמת כל משתתף ומשתתפת שמגיעיםות אליי.

לא לרדוף אחרי כסף וכבוד 
כידוע, מי שרודף אחרי כבוד, הכבוד בורח ממנו ואני די בטוחה שהכסף יישר איתו קו...
ובעניין של הכסף - תחשבו בבקשה רגע כמה כסף אתםן צריכיםות? אבל באמת צריכיםות? 

לעשות מדיטציה 
שינה את חיי ונתן להם קצת פרופורציה... דייוויד לינץ' גם יגיד שהמדיטציה הטרנסנדנטלית היא המקור שלו ליצירה (אני לא התחברתי לסוג הזה, אבל מה שעושה לכםן טוב ויצירתי). 

לחייך.

איך כותבים תסריט?

מזמינה אותך ללכת איתי צעד אחר צעד בכתיבת והגשת התסריט שלך

סדנת תסריטאות

הנה גם בווידאו: