עם כל הדברים שצריך לעשות ואלה שאסור לעשות – למי יש כוח להתיישב מול המחשב ולכתוב? בטח לא לי. האמת? כבר מלא זמן. בהתחלה לא היה לי נעים להודות בזה, אבל אחר כך יצאתי מהארון: אני דניאלה ואין לי חשק לכתוב.

אבל יום אחד החלטתי שדי. מספיק עם התירוצים. אני חוזרת לכתוב (מתבקש כשאת מלמדת אחריםות איך לעשות את זה...). אבל מה בדיוק לכתוב? החלטתי להתחיל במשהו שאני מכירה: אני.

וככה, כל בוקר, התיישבתי בעיניים חצי עצומות מול המחשב וכתבתי על כל שנה שעברתי עד כה: לידה, גיל שנה, שנתיים, שלוש. בכל יום כתבתי פסקה קצרצרה. חלק מהזיכרונות היו מצחיקים, רובם – באופן מפתיע – נוראיים, וכולם – עליי :-) 

זה היה מעולה. המסגרת, הכתיבה, הטיפול הפסיכולוגי... הצמצום בהגדרות שאיפשר פריחה (כל זיכרון שם יכול בקלות להפוך לסרט קצר), ההוכחה הניצחת בכוח הסיפור של רגעים קטנים אישיים ומעל הכל - התחושה שאני עושה משהו נעים עבורי.


שיהיה לכולנו נעים,
דניאלה דורון
הצטרפו אלינו לקהילת התסריטאות החיה - תסריטאזום