סטפ אאוטליין, סינופסיס ופפנצ'ה. הרבה פ' בניוזלטר

הימים הראשונים בקופנגן נהרסו אך ורק בגלל מה שקרה בראש שלי.

עוד בתל אביב, התראיינו בשמחה לכתבה בטלוויזיה וסיפרנו על המסע המשפחתי שאנחנו עומדיםות לצאת אליו, מתוך תקווה לעורר משפחות נוספות לשקשק התניות ולעוף על החיים שלהםן.

כשהגענו לפוקט, והתבקשנו לצלם גם את ההווי שלנו פה, התחרטתי. כל רגע אינטימי, מעניין או מצחיק שעבר עלינו, נחרב כשהרמתי את המצלמה לתעד אותו.

במערכת הסכימו בלי בעיה שנוותר על הצילום העצמי ורק ביקשו שמישהו מקצועי מטעמם יבוא לצלם אותנו ברגע שנגיע לחיים החדשים באי. אבל זה רק יצר עוד יותר לחץ על הרגעים הראשונים והמהוססים שלנו, ועוד הסתכלות מבחוץ על החוויה שיצאנו אליה.

ואז - לא האמנתי שאני עושה את זה. אני, שהייתי כתבת בעצמי ויודעת את ההשלכות של ביטול אייטם שכבר התחייבתי אליו ושהשקיעו בו זמן וכסף. אבל זה היה חזק ממני –

החזקתי את הידיים לבני המשפחה והתקשרתי בלב דופק לבקש לצאת מהכתבה. הכתב (המקסים בצורה יוצאת דופן) התפלא, אבל קיבל את זה בהבנה מרגשת.

הקלה עצומה. סוף סוף הפסקתי להתלבט על זה ולבלבל את השכל לבנזוג והבמביני (שלושתם, אגב, זורמים תמיד עם כל החלטה).

אבל אז, כמה ימים לפני שהכתבה היתה אמורה להיות משודרת, המערכת בדקה בנימוס אם אפשר בכל זאת להשתמש בחומרים, רק אלה שכבר צולמו בתל אביב, ושוב נכנסתי לפפנצ'ה, קונפליקט מחשבתי מסחרר.

קונפליקט בין השתבללות משפחתית לבין יח"צון של זה בערוץ מרכזי.

בין פירוק האגו מול מיצוקו קבל עם ועדה.

בין הרצון לצעוק לעולם שאפשר ואף רצוי לצאת מהמסגרת, לבין ההבנה שהםן ימצאו מישהו/י אחר/ת שיגידו את זה.

בין לא נעים ממי שאחראי על הכתבה, מול לא נעים ממני.

בין להסכים להצעות גדולות כדי לא לחוש החמצה, לבין החמצת המון רגעים קטנים בגלל זה.

בין החיים השקטים שלנו כאן לבין האפשרות שנקבל המון פניות מכאלה שירצו גם.

בין הצגת הדברים כגן עדן, מול המורכבות שבהם.

בין 15 דקות של תהילה עם המשפחה לבין חינוך שלהם לערכים ששואפים ל-0 דקות כאלה.

בין להציג סיפור אישי נלהב, להתאמה למרקם הרגוע של הוותיקיםות באי.

בין הצטמצמות של מסע, לבין הבנה שהפרסום יכול להביא גם שפע כלכלי.

בין מזכרת מתועדת של הצעד הזה שלנו, לבין פשוט לצלם הכל בראש ובלב.

הצבעה משפחתית אחרונה – שוב להם לא ממש משנה כך או כך. אבל אני כבר מותשת, מעצמי, מהמחשבות, מההתלבטויות, נשכבתי על הרצפה וביקשתי לבטל. ההבנה של מערכת התכנית הפתיעה אותי גם הפעם לטובה.

אבל למחרת, כששאלתי את המשפחה אם הם חושבים שבכל זאת עשינו את ההחלטה הנכונה, זאת היתה פעם אחת יותר מדי, ממני ומהקונפליקט הזה.
"בשבוע האחרון לא היית פה, היית בכתבה ההיא", פילח לי את הלב פיקולינו. "אני לא מבין - זה באמת כל כך קריטי?" הבמבינו ניסה להבין מה הקטע של הלופ הלא ברור שנקלעתי אליו. והבנזוג פשוט תפס את ראשו בייאוש בין ידיו, גורם לי להבין כמה המחשבות האובססיביות שלי הורסות הכל. לכולםן.

יצאתי קרחת מכאן ומכאן.

מפה, אפשר רק לנסות לחזור לנתיב הנכון בהמשך השהות שלנו כאן. דרך קיצור נפלאה לשם היא להסתכל לבמביני בעיניים ולהיזכר מה חשוב באמת. 

אעדכן (איתכםן זה מרגיש לי טבעי).

עוד רגע הבלוג על הקשר בין הסטפ אאוט ליין (כל סצנה בשורה) לסינופסיס (התקציר), אבל קודם –

♥ מה המשותף לגרין פרודקשנז, 8 הפקות, ופירמה פילמס? שלוש חברות ההפקה הנהדרות האלה יגיעו לחממת ההגשה למפיקיםות, בה נעבוד על מסמך הגשה מהפנט ו-נציג את הפרויקט באירוע הפיץ' המסכם.

♥ איך למכור את הסדרה שלי לחו"ל? יובל הורוביץ מקשת אינטרנשיונל יתארח בשלישי, 26.10, בתסריטאזום ויגלה לנו :)

♥ הידעתםן שבסוף קורס האוןליין למתחיליםות תוכלו לקבל תעודת סיום אישית?

♥ ייעוץ אישי בארבע עיניים (או כמה שיש לכםן, לא שופטת), אפשרי תמיד.

♥ הגשות ועדכוני תסריטאות, בקבוצת הוואטסאפ החדשה.

♥ והנה הוא – הבלוג החודשי שמקשר בין שני חלקי כתיבת תסריט ומוציא ברווז (צולם עוד בפוקט, רגע לפני שהבנזוג צבע לי את השיער לבלונד. אמיתי! הוכחה בניוזלטר הבא).

זהו, הולכת להיות.

דניאלה

נ.ב.

הנה הדרך שלי להציע לעולם אפשרות לעוף על החיים (הקצרים האלה) עם המשפחה. זה חינם, צריך רק לרצות. 

להצטרפות לניוזלטר החודשי