מי שמחמור שיפסיק לחקור

אני עומדת במרכז האודיטוריום, מסתכלת על כל ההורים והילדים שחולפים על פניי, בזמן שאני נטועה לבד באמצע החלל, ללא יכולת או רצון לזוז.
זאת אסיפת ההורים השניה בחיי שבמקום אמא שלי, אבא שלי אמור להגיע, והוא עוד לא פה.

לפתע, מגיע לכיווני איש. "את הבת של שרה'לה דורון, נכון?" אני מהנהנת בשתיקה. "וואיי, איך אהבתי אותה, עבדנו קצת יחד, היא הקריאה את הספרים שלי בתכנית שלה. ממש הצטערתי לשמוע".
הוא המשיך לשאול שאלות שלא בדיוק ידעתי לענות עליהן. מזל שהבת שלו נכנסה לתוך האודיטוריום, הוא נפרד ממני ונבלע איתה במעלה המדרגות.
כעבור כמה דקות אבא שלי הגיע ונכנסנו לכיתה י'7, לשמוע מה יש למורה להגיד עליי.

כמה ימים אחר כך, צלצול בדלת. אני מציצה ורואה איש עם קסדה מישיר אליי מבט.

היום זה נשמע מצחיק, אבל ב-1993, זאת היתה הפעם הראשונה שראיתי שליח. הוא הגיש לי שקית (לא ידעתי את חוקי הז'אנר, אז לא נתתי טיפ) והלך.

פתחתי את החבילה והוצאתי מתוכה חפץ עטוף פצפצים. הכל היה כל כך משונה, אבל הכי מוזר היה מה שגיליתי בפנים: כוס קרמיקה עם ציור של חמור אפור ומעליו המשפט: "מי שחמור שיפסיק לחקור". מהפתק המצורף הבנתי שזה ממנו.

הייתי בשוק.
האיש הזה, שלא ראיתי קודם בחיי, כנראה הבין בדיעבד את המצוקה שחשתי באודיטוריום בזמן השיחה החד צדדית שלו.
הוא שם במילים את התחושות שבכלל לא עיבדתי עם עצמי עד לאותו רגע, והזמין (או הכין?) במיוחד בשבילי ספל עם הכיתוב המתוחכם הזה.

זאת היתה הפעם הראשונה מאז שאמא שלי נפטרה שהרגשתי שמבוגר באמת מבין לליבי.
כנראה בגלל שהוא סופר, השלמתי בדמיוני.

מרוב התרגשות, תלשתי כמה דפי שורה מאחת המחברות והתחלתי לכתוב לו את כ-ל מה שאני מרגישה.
כל מה שלא סיפרתי לאף אחד בזמן המחלה הארוכה, ההתאוששות, המוות המפתיע, השנתיים שאחרי. כל מה שלא אמרתי גם לעצמי. המילים יצאו ממני בשצף מטורף.

מייד כשסיימתי, חיפשתי בבית מעטפה וכשלא מצאתי, קיפלתי את הדפים בתוך דף גדול, גיליתי איפה האיש הזה גר (לפי הכתובת של הבת שלו) מיהרתי לשם ותחבתי את המעטפה המאולתרת בתיבת הדואר שלו.

מאז לא שמעתי ממנו.

אולי הדפים, שארזתי ברשלנות מטופשת, נפלו מהתיבה והתפזרו ברחוב.

אולי הוא היה מלאך שכל תפקידו בחיי היה שאפרוק כדי לא להתפוצץ.

אולי הבת שלו מצאה את המכתב והתעצבנה על ילדה אחרת שכותבת לאבא שלה.

או גרוע מזה – קראה את זה וצחקה, או יותר נורא – עשתה את זה עם החברות שלה.

ואולי, כמו שהרגשתי כל 33 השנים שעברו, זה פשוט היה לו יותר מדי. הוא התכוון רק לבקש סליחה ואני נפלתי עליו עם כל הכאב שלי.

אני כבר לא זוכרת איך קוראים לאיש הזה וגם הספל לא שרד את מעברי הדירה. אפילו אין לי תמונה שלו, כי מי חשבה לצלם חפץ שהפך עם השנים לסתם כלי למברשות שיניים. אבל הוא חקוק לי בזיכרון, כמו החידה הגדולה שמאחוריו.

אם אתם מכירים סופר שהתגורר ברחוב גולומב בהרצליה בתחילת שנות התשעים, אשמח אם תכתבו לי.

♥ מוזמנים לקרוא לי לבוא ולספר סיפורים כאלה ואחרים, תוך לימוד עקרונות הסטוריטלינג, בעבודה או בבית הספר שלכם.

♥ ויש גם סדנאות פרטיות של סטוריטלינג-מיינדפולנס, שתי מילים מפוצצות שכוונתן הפשוטה היא לגלות את הסיפור שברגע.

♥ ייעוצי התסריט הם המקום שלנו להיפגש 1:1 על כל מה שעוד לא פתור לכם.

♥ קורס האונליין השלם הוא הפלטפורמה ללמוד תסריטאות בזמן ובמקום הנוחים לכם.

♥ מסלול הגשה לחברת הפקה יקצר לכם את הדרך ללב המפיקה שלומית ארביב שתשמע אתכם ורק אתכם, בליווי שלנו.

♥ ♥ הנה כל שאר האפשרויות ליצור יחד, כולל הצטרפות לקבוצות וואטסאפ לקולות קוראים ושאר עדכונים.

♥ וזה בלוג התסריטאות על המונח הכי חשוב בתסריטאות: הרצון של הדמות, זה שמוציא אותה לדרך ומחזיק את כל העלילה (במקרה שלי – לגלות למה הסופר לא ענה לי).

אסיפות הורים נעימות לכל ההורים והילדים,

דניאלה

קיבלת את הניוזלטר מחבר/ה? לחיצה פה תצרף אותך לקהילה