בזמן לימודי התואר השני בתסריטאות, היה לי העונג לשחק מדי פעם בתרגילים של סטודנטים אחרים, בעיקר של אחד - מתן יאיר ('פיגומים', 'בגרות', 'אחד על אחד') שכבר אז הבינו במסדרונות האוניברסיטה שיש לו את זה.
את אחד הצילומים לא אשכח לעולם.
זה היה טקסט מצמרר שמתן כתב על הפעם האחרונה שאנחנו עושים דברים, מבלי להבין שזאת, למעשה, הפעם האחרונה שאנחנו עושים את זה.
אני זוכרת רק את המשפט שמדבר על "הפעם האחרונה שאבא מרים אותנו על הידיים" כי לבקשתו של מתן, חיפשתי תמונה דומה באלבומים שלי. משהו שיחבר אותי.
מצאתי אחת בדיוק כזאת - האבא האדיר שלי מחזיק בקלות אותי הקטנה על הכתפיים הענקיות שלו. מצאתי גם עוד כמה תמונות: של אמא שלי מחבקת אותי, של הסבים והסבתות מאכילים אותי, הבאתי גם את יומן הזיכרונות שלי (זוכרים שהיה כזה?) ובו ברכה שאמא שלי כתבה 6 שנים לפני שנפטרה, באותיות דפוס, כל שורה בצבע אחר (ירוק, כחול ואדום): 'לדניאלה בתי, הנה את בת 8 ואת נבונה ויפה וילדה טובה של אמא שלך שאוהבת אותך מאוד מאוד' ומסביב קישוטים של פרחים ולבבות.
ממש בררתי מתוך ארגז הזיכרונות שלי את אלה שהיו הכי משמעותיים לי, כדי שיהיה לי חיבור רגשי ואת הכל הבאתי לצילומים ברחוב חיסין.
שם, בהוראת מתן (ובצילומו של פרדי, הסטודנט הכי מגניב בתואר), הדבקתי באיטיות את התמונות שהבאתי על שמשת חלון. את ה-VO הקלטנו אחר כך באולפני רדיו תל אביב.
כעבור כמה ימים, אני פוקחת עיניים בדירת רווקותי וממש מרגישה בעצמות שמשהו לא בסדר.
הבית היה שקט ונקי, כי בדיוק היתה מנקה אתמול. אני קופצת מהמיטה ובודקת בכל הבית כדי לגלות ש-אכן. מה שחששתי קרה.
המנקה זרקה את כל מה שהבאתי לצילומים. את כל הפריטים הנוסטלגיים שהיו שמורים יחד בשקית אחת, שבטמטומי כי רב, היתה - שקית זבל.
כן, זאת הדרך שצעירה קלת דעת שכמותי בחרה להעביר את הזיכרונות ממקום למקום - שקית זבל. כנראה בגלל שהתעצלתי לחפש תיק מספיק גדול.
וכך, הפעם האחרונה שראיתי את כ-ל הזיכרונות שהיו ה-כי חשובים לי, היתה בצילומי הסרטון על הפעם האחרונה שאנחנו עושים דברים, מבלי להבין שהם הפעם האחרונה.
נזכרתי בסיפור הזה עכשיו, כי קיבלתי מייל משירות האחסון 'דרופ בוקס' שיש לי כמה ימים למחוק את הקבצים ששמרתי שם, לפני שנים רבות. נכנסתי ללינק וראיתי את כל התמונות והמסמכים מהעבר שצריך לפתוח, לבדוק ולהחליט האם לשמור במקום אחר, והאמת? אני קצת מתעצלת.
בא לי שהכל פשוט יימחק.
ואולי גם אז, לפני 22 שנה, זאת לא היתה רק עצלות, אלא רצון לא מודע לזרוק זיכרונות ישנים אל הפח, להפסיק להיאחז בפעם האחרונה ולהתחיל מחדש?
מציעה לכם להתחיל (לכתוב) מחדש את הסיפור שלכם
בעזרת קורס האונליין השלם בתסריטאות
או מפגשי הסטוריטלינג (יש אחד בפסטיבל 'אדמה נשית' בקרוב ויש קופון הנחה).
ואם כבר יש משהו כתוב היטב - אפשר להציג אותו בפני מפיקה בכירה.
הנה כל שאר הדרכים להיפגש ♥
המון תוכן חדש בתסריטאות (טיפים לכתיבת סצנה, איך מתגברים על מחסום כתיבה, סודות לכתיבת סצנת פתיחה, מה שולחים לחברת הפקה? ועוד), בעמוד האינסטגרם הדנדש שלי.
שומרת ומשחררת לכם אהבה,
דניאלה
נ.ב.
ניוזלטר זה, כמו כל ניוזלטריי, נכתב בעזרת 0% AI.
קיבלת את הניוזלטר מחבר/ה? לחיצה פה תצרף אותך לקהילה