בסוף הניוזלטר - משהו שאני לא מאמינה שאני מבקשת אותו, אז אנא - אל תספרו לילדים שלי.
אני באמצע שיעור "סמינר דידקטי בספרות" והטלפון מצלצל. זה ירון שילון, הבמאי של הסדרה שלי שנמצא על הסט ויש לו שאלה: "תגידי, כשכתבת ששלוש הגיבורות בוכות למשך 30 שניות, התכוונת באמת לכל כך הרבה זמן?". "כן", אני לוחשת לו, כבר מהמסדרון, זה יהיה ממש ארוך ולכן ממש מוזר ולכן, בתקווה, ממש מגניב". ניתקתי וחזרתי לכיתה.
זה היה לפני 12 שנה.
איריס ז'ורלט ז"ל, תלמידה וחברה, שכנעה אותי לעשות תעודת הוראה, שיהיה, וכל הזמן ניסיתי לתזמן את הלימודים כך שלא יתנגשו בצילומי הסדרה שלי "מי נתן לך רישיון?".
בסוף, הלימודים נפלו בול על הצילומים ועל תקופה קשה שהתחילה בשיחה קטנה, בעודי בוחרת מה להזמין בקפיטריה: אבא שלי מספר על ממצא חשוד שמצאו לו, ואני מנחמת אותו שזה בטח כלום, שנה וחצי לפני שנפטר.
תוסיפו לתקופה הזאת שני ילדים מתוקים קטנים וסדנאות תסריטאות למבוגרים בערב שתפרתי כמו משוגעת, התוצאה: תעודת הוראה שבמשך שנים שכבה בתיקייה ובטן מלאה על איריס ז'ורלט שגרמה לי לעשות אותה...
ואז, בשנה שעברה, מנהל בית ספר 'נבון' הציע לי להעביר אצלו סדנה קצרה של תסריטאות.
אין מצב.
היה לי זיכרון צורב מהפעם בה עמדתי מושפלת מול תלמידי בית ספר בצפון תל אביב כשהם (באופן כמעט מילולי) משתינים עליי בקשת.
אבל החלטתי לנסות.
כי מסתבר שילדים ממש מריחים אם הופעת לשיעור חד פעמי או שהגעת לתקופה ארוכה, מצוידת בהתלהבות, סקרנות וידיעה ברורה שאת עומדת לגעת בלבבות טריים כשכ-ל מה שיקרה פה, ייחקק בהם שנים רבות.
במפגש האחרון שם, אחרי שכתבנו והקראנו את הפחדים שלנו, הסתכלתי על התלמידים ואמרתי להם, "יודעים משהו? בזכותכם אני הולכת להיות מורה אמיתית".
נפגשתי עם איתי, מנהל 'יהודה המכבי', בו למדו הבמביני שלי, שלפתי את תעודת ההוראה ששכבה בשקט 12 שנה ו-זהו. אני מורה! לסטוריטלינג! המקצוע הכי מרתק שיש.
אמנם רק שליש משרה, אבל - עכשיו, כשהשנה כמעט נגמרה אני יכולה לומר בוודאות: מדובר בדבר האמיתי.
תחושת המשמעות - כן, כן, הערך הזה שבזכותו אני מעדיפה את החיים בארץ על פני כל מקום אחר בעולם - היא אשכרה משהו שברגע שטעמת ממנה, אי אפשר לבלף יותר והיא חזקה יותר מהתסכול והעצבים (כי גם מזה יש כמובן).
והכי מגניב - להיכנס למאחורי הקלעים של בית הספר, המוסד שתמיד נחשד בעיני כ'כלא עם פוסטרים צבעוניים' והתגלה כמקום כמעט קדוש. לגלות שהמנהל, היועצת, המורות ואפילו אב הבית מתהלכים במסדרונות עם אותה תחושת משמעות. עדיין, אחרי כל כך הרבה שנים.
אני גאה להיות המורה הצעירה בחדר המורות (מבוגרת בהרבה מכל השאר) נדהמת איך הכל בסופו של דבר התחבר בשלמות, בזמן שלו, בדיוק כמו שכנראה היה אמור להיות.
אז תודה לאיריס ז'ורלט האהובה שכל מה שקשור אליה, חייב בסוף להיות חיובי.
תודה למלאכי הטיימינג והלוקיישן, שהובילו אותי למקום הנכון בזמן הנכון.
ותודה לאלוהיי הסטוריטלינג שבזכותו כל רגע קטן הופך לסיפור גדול מול קהל משתנה:
סדנאות פרטיות | גפ"ן לתלמידים | השתלמויות מורים | חברות וארגונים | פסטיבל 'אדמה נשית'
מה קורה בתחום התסריטאות?
סדרת ייעוצים | קורס אונליין | הרצאות | פגישה עם מפיקה
אלה כל שאר האפשרויות להיפגש, כולל קבוצת וואטסאפ שקטה לעדכונים.
והנה אנחנו מגיעים למשפט שלא האמנתי שאוציא ממקלדתי: אנא עקבו אחריי באינסטגרם! בזכות ר' ניערתי את החשבון המנומנם ואני עונה שם על שאלות כתיבה כמו זאת:
על איזה תסריט כדאי להתחיל לעבוד?
(בעתיד אבדוק את האודם שלי לפני הצילום ולא אראה כאילו נשנשתי אנטילופה).
כתבו לי בבקשה שם או פה, מה עוד תרצו לדעת כדי שאוכל לצלם את הבאות.
אוהבת,
דניאלה החמודה
נ.ב.
טקסט זה, כמו כל הניוזלטרים שלי, נכתב בעזרת 0% AI
קיבלת את הניוזלטר מחבר/ה? לחיצה פה תצרף אותך לקהילה