אובססיה

הדואט Islands in the stream של דולי פרטון וקני רוג'רס, היה חלק מפסקול הילדות שלי.

אני במושב מאחורה ואבא שלי נוהג ומנהיג את מה ששומעים מהקסטה באאודי האהוב שלו:
פרנק סינטרה, משירי אברהם חלפי, אלביס, קול הדבש של דולי
ובעיקר - קול הקאובוי המחוספס של קני, והכל בליווי קול הבס של אבא שלי.

הוא כל כך אהב את קני רוג'רס שחזר והזכיר לי את ההבטחה שהמציא:
"כשתתחתני - אני מטיס את קני רוג'רס להופיע בחתונה שלך".
זה תמיד גרם לי לחייך בגאווה שאני הבת הנבחרת למימוש החלום הזה.
ברור לי לגמרי שהוא גם התכוון לזה, ורק בגלל שהתחתנתי בבניין העירייה בקפריסין, זה לא קרה.

אבל מה שלא שמתי לב אליו ברכב המשפחתי וגיליתי רק השנה, 
מתרחש באמצע הגרסה החיה של הדואט האלמותי. 

קורה שם דבר מופלא - דולי כבר הידסה לקדמת הבמה בחינניות שיא, הצטרפה לקני החתיך שעמד בחליפה.
הם שרו בית, פזמון, בית ואז, באמצע הפזמון השני, בין השורות,
דולי מרימה את עיניה לקני ו-מבקשת ממנו סליחה! "Excuse me Kenny".

למה????????

צפיתי בזה עשרות ואולי מאות פעמים כדי להבין.

אפילו שמתי את הקליפ הזה ככפתור הכניסה שלי ליו טיוב -
בכל פעם שאני רוצה לראות משהו אחר, אני נעצרת שם רגע.

צפיתי בזה במהירות איטית, פרטתי את כל תנועות הגוף שלהם -
רגל ליד רגל, טפיחה על מותן, בקשת סליחה, צחקוק, הורדת יד, מבט,
כל פעם אני מגלה משהו חדש, אבל עדיין לא מצליחה להבין לגמרי - מה יש שם ברגע ההוא?

אפילו כתבתי תגובה שואלת מתחת הקליפ הזה ביו טיוב (שהעלה ערוץ Paradiseresort)
בתקווה שיענו לישראלית שאני, וקיבלתי תשובות בינלאומיות סותרות:
"היא דורכת עליו בטעות", "היא שרה שורה לא נכונה", "היא שרה נכון, אבל בטון הלא מדויק",
"הוא דגדג אותה במותן", "היא התחילה לשיר מוקדם מדי",
"היא מתייחסת ליד שהוא שם עליה ומזכירה לו בנחמדות שהיא אישה נשואה".

לאחותי הקטנה כבר נמאס לקבל אחת לכמה זמן את הסברה החדשה שלי,
הבמביני כבר לא יכולים לשמוע את השיר הזה,
אבל אני לא נרגעת.
שיחקתי במחשבה שאיכשהו אצור קשר עם דולי פרטון, אולי אפילו אטוס אליה,
אסתכל בעיניה הגדולות, אני מקווה שהיא תחבק אותי בחמימות ואשאל אותה - מה היה שם?

אבל דולי כבר לא איתנו וגם קני נפטר מזמן.

והדבר הכי משוגע הוא שהתחלתי לכתוב את הניוזלטר הזה מתוך מחשבה שאני נעזרת במוח הכוורת שלכם,
כי אולי למישהו פה יש תשובה מה קורה בדקה 2:22, אבל רק עכשיו, אשכרה בזמן כתיבת שורות אלו,
אני קולטת שהאובססיה שלי לשלוש השניות האלה היא בעצם הצורך לקבל תשובה לשאלה:
למה אבא שלי, עם קול הבס וה-1.90 מ' שלו, נפרד מהעולם באופן מפתיע?

ואחרי נשימה עמוקה, קצת דמעות וקריאה חוזרת של הטקסט, הכל מתחבר לי -
פסקול העבר, הבטחות שלא מומשו, שאלות פתוחות, חוסר קבלה של האמת הפשוטה, ייחול לחיבוק, פרידה מאהובים.

וזה הכוח האמיתי של תסריטאות, כתיבה, ובכלל - סטוריטלינג:
נכון, יש את הסיפור עצמו. אבל מעליו מרחפת התמה - הרעיון המרכזי,
הלב הפועם של הסיפור שבגללו יצאנו לדרך ומתגלה לנו, היוצרים, בזכות הכתיבה.

מזמינה אתכם למפגש החד פעמי של ליאת לב רן -
סופרת, עורכת ומו"לית שותפה באתר עברית - ושלי (כבר מכירים:)
♥ "אינסוף סיפורים".
בערב אחד מיוחד נתכנס בסלון תל אביבי כדי לגלות איך לספר סיפור בעל‑פה (סטוריטלינג)
ולקבל טעימה על הדרך שהסיפור הזה צריך לעבור כדי להגיע למסך (אם יהפוך לתסריט)
או למדף הספרים (אם יהפוך לספר). מוזמנים.

♥ חדש! גם מפגש מספר 2 - "איך אדע שהרעיון שלי לתסריט הוא מספיק טוב?"
בקורס האונליין השלם בתסריטאות נפתח לצפייה ללא תשלום.

♥ לבקשת הקהל, פתחתי אופציה לייעוץ אישי גם אחה"צ. 

♥ הכל מוכן ורק רוצים שמפיקה בכירה תגיד לכם את דעתה? זה המקום.

♥ ואלה כל שאר הדרכים לגלוש יחד בעולם היצירה.

♥ לעדכונים שוטפים והמון טיפים בתסריטאות, עקבו אחריי באינסטגרם.

אוהבת ומחכה לתשובות שלכם,

דניאלה דורון

נ.ב.

ניוזלטר זה, כמו כל ניוזלטריי, נכתב בעזרת 0% AI