הקומקום החדש שקניתי רועש בטירוף ואיטי רצח.
אבל מבחינתי זה מצוין, כי כשמגיעים אליי לפגישות ייעוץ תסריט, אנחנו קודם מכיניםות קפה ורק אז עובריםות לשולחן בסלון, לעבוד.
שם, במטבח, קורה הדבר האמיתי – היוצר/ת מספר/ת לי על עצמו/ה ומה הוליד את הסיפור שלו/ה. זה כמובן מרגיש כמו טיפול פסיכולוגי. והאמת – זה פחות או יותר מה שזה - טיפול. גם בשיחה על התסריט (ולכן רעש הרקע של הקומקום וזמן הרתיחה המתמשך תורמים לפתיחות) וגם בזמן הכתיבה עצמה.
בטח גם אתםן שמתםן לב שכתיבת תסריט היא תהליך תרפויטי, טיפולי (יש אפילו ענף טיפולי כזה שנקרא ביבליותרפיה), כי כשאנחנו יושביםות וכותביםות תסריט, אין לנו ברירה אלא לעבור תהליך מזכך דרך הסיפור שלנו.
נכון, כמו שמשתתפת הסדנה, יעל, אמרה השבוע – זה גם קשה כי זה גורם לנו לחזור ולנבור בפצע, אבל היתרונות, לטעמי, רבים יותר.
אז למה כתיבת תסריט היא כמו טיפול פסיכולוגי?
- לכתוב על החוויות האישיות שלנו זה לעשות סדר בכאוס. כל המחשבות שמתרוצצות לנו בראש בהדהוד לא ברור, צריכות להיכנס למבנים תסריטאיים, לדמות עם רצון, לפעולה, לדיאלוג.
זה גם מה שהוביל את אבות אבותינו לספר סיפורים מסביב למדורה – מן צורך לעבד חוויות בלתי מוסברות שקרו סביבם (כמו דוד שנקטף על ידי ממותה) ולפלוט אותן כסיפור ברור, עם התחלה, אמצע וסוף.
- כמו שחלק חשוב מהטיפול הפסיכולוגי הוא העובדה שאנחנו פורקיםות את המחשבות הכי אפלות שלנו והפסיכולוג/ית לא מקבל/ת שוק (למעט מקרה אחד שקרה לי. באמת. אכתוב על זה בהזדמנות), כך גם בכתיבת תסריט – אנחנו כותביםות את הדברים הכי מטורפים שקרו לנו ובסוף התהליך, הקהל פשוט צופה ולא בורח מהאולם. למעשה, התסריט הופך טוב יותר ככל שהמקרה נוראי יותר.
- כשאנחנו בוניםות את הדמות שלנו, אנחנו בהכרח חושביםות על החוזק שבה, אבל לא פחות – על הפגיעות שבה. כדי לעשות את זה אנחנו צריכיםות להסתכל עמוק פנימה, אל שלל התכונות שקיימות בנו (ברמה כזאת או אחרת) ורגע התובנה – מה מידת המוסריות/אומץ/אובססיביות שבי - הוא עוצמתי מאוד.
- כשאנחנו כותביםות סיפור, אנחנו מפרידיםות אותו מאיתנו. זה כבר לא אני שהושפלתי על ידי הדייט שהוציא את ידו מכף ידי (כמה נעלבתי) - זאת הדמות הבדיונית. אני המספרת הכל יודעת שמנווטת את הסיפור, לא הפיונה חסרת האונים שהייתי כשזה קרה...
- בזמן כתיבת התסריט, אנחנו "נאלציםות" לבדוק את כל ה-POV, נקודות המבט, של הדמויות. כשכותביםות סיפור אישי, כזה שהאכיל אותנו כאפה והרגשנו שנעשה לנו עוול (נגיד - אבא אחד ביום הורים שחקר אותי בחוסר רגישות על אמא שלי ז"ל) אין לנו מנוס אלא לבדוק מה הרגישו הדמויות האחרות בסיטואציה הזאת, וכיוון שאנחנו האלוהים גם שלהן, נהיה רחומים כלפיהן לא פחות, מה שלא בהכרח קרה בזמן אמת, ונגלה דברים מדהימים.
- כשהתסריט מגיע למסך, יש לנו אפשרות – ממש כמו בתיאטרון פלייבק – לראות דמויות משחקות לפנינו את הסיטואציה המורכבת שקרתה לנו, מבחוץ. בזמן הצילומים של הסדרה שלי, "מי נתן לך רישיון?" היה רגע בו בהיתי בשחקנית שמרית לוסטיג הנפלאה אומרת דיאלוג שעסק במקרה שקרה באמת (כשאוריאלה עומדת למשפט) ואשכרה חיכיתי לראות איך זה ייגמר...
- כשכותביםות תסריט על מקרה אמיתי שהיה, אפשר לענות סוף סוף מה שהיינו רוציםות לענות בזמן אמת, לבחור את הבחירה הנכונה יותר וכמובן - לבחור לו סוף אחר.
בקיצור – כתיבת תסריט מאפשרת לנו התרחקות מהמקרה עצמו ובזכותה אנחנו יכוליםות לשחק במחשבה what if זה היה קצת או לגמרי אחרת?
אז הפעם הבלוג בא עם שיעורי בית – כתבו סצנה שקשורה למקרה אמיתי שקרה לכםן ושנו לו את הסוף.
מוזמניםות לכתוב לי איך זה גרם לכםן להרגיש בסוף הכתיבה.
איך כותבים תסריט?
מזמינה אותך ללכת איתי צעד אחר צעד בכתיבת והגשת התסריט שלך
והנה גם בוידאו, כי למה לא לצלם את עצמך מחוץ לבית קפה עם אנשים זרים שמסתכליםות, אם אפשר כן:
ללמוד לכתוב תסריט וליהנות מהדרך
תסריטאות עם דניאלה דורון