זה המבט שלה, של הנערה בת ה-16 וחצי, שגמר אותי סופית.
ישבנו בפיצרייה מעולה ('Berbere') בטורינו:
הבנזוג, הבמביני, לאורה - חברת הילדות האיטלקייה של הבנזוג שעברה לעיירה פצפונת בקולורדו - והבת שלה – לונה, שנולדה שם.
אני ישבתי בדיוק מול לונה המתוקה ותחקרתי אותה איך זה להתבגר בארה"ב, בעוד הבמביני נמקים ממבוכה:
מה גיל ההסכמה? (18), את יכולה להשיג נשק? (כעיקרון, בלי בעיה), אתם אשכרה לא משתמשים בוואטסאפ? (כמעט ולא), מתי את יכולה להתחיל לנהוג? (כבר נוהגת מזמן), אצלכם מותר לעשות הפלות? (כן ונוהרים אלינו מטקסס), מה אתם שומעים על מה שקורה בישראל?
כאן המבט המבויש שלה התחלף במבט שאני מתקשה למצוא את המילים לתאר אותו.
משהו בין השתתפות בצערי, לתוכחה, לנזיפה, לגועל.
מה שבטוח – אחרי חודש באיטליה, זה לא ההפגנות והגרפיטי ברחובות, לא השאלות של המוכרים בשוק, לא האייטמים המצמררים בחדשות ולא השיחות עם החברים בבתים.
זה המבט הזה, של הנערה בת ה-16 וחצי, שגמר אותי סופית.
גם בעיירה של 500 איש בקולורדו ממש שונאים את ישראל. היא ממש אישרה לי את זה במילים פשוטות.
הסתכלתי לקצה השולחן, על הבמביני שלי שאכלו בשמחה פיצות ('פרובולה' ו'דיאבולה'). הם הרי כבר מזמן לא במביני (ילדים) אלא רגאצי (נערים) שעוד רגע מתגייסים, ואחר כך, בתקווה, יצאו לעולם הגדול. איך הוא יקבל אותם?
אחרי הפיצה הלכנו לבית הקפה שאנחנו נוהגים לפקוד בכל ביקור (ST.concept.store) וגילינו שם הופעה חיה של שירי הביטלס.
בזמן שהאיטלקים לגמו קפה ושרו Imagine במבטא, הבנזוג ניגש אל הבעלים, איראני צעיר, החמיא על האירוע והזכיר, כמו תמיד, שבאנו מישראל.
עד כמה שיכולתי לראות, המבט שלו לא התחלף. הוא אפילו חיבק אותו בחזרה.
פתאום זה הרגיש לי כמו סצנת הסיום ב'סיפור שאינו נגמר' (שם מתאים גם לקונפליקט שלנו), כשכל מה שנותר מארץ 'פנטזיה', אחרי ש'הלא כלום' כילה אותה, זה רק גרגיר חול, נקודת אור קטנה וזוהרת.
אבל (!) מתוך אותו גרגיר, פנטזיה גדלה וחזרה להיות כמו שהיתה בעבר ואפילו יותר נפלאה משהיתה.
לקח לי המון זמן להבין מה נקודת האור שלנו, מה הדבר שלמרות שהכל נראה שחור וחסר תקווה, יכול להיות גרגיר אור שרק יגדל.
ואז זה הכה בי: העומק שבתיקון.
נכון, עכשיו זה נראה כאילו כל העולם המערבי קיבל פיצה וקפה ואילו אני, כישראלית, את הסבל, האשמה וחוסר האונים.
אבל - בפצע המדמם הזה יש עומק, יש חשיבות. ועבודת התיקון הזאת מול כל העולם, נותנת לי משמעות לחיים.
זאת נקודת האור שלי ואני הולכת להגדיל אותה ככל שאוכל.
החיבוק עם האיראני זאת ההתחלה.
רוצים לכתוב את 'הסיפור שאינו נגמר' שלכם? קורס האונליין השלם בתסריטאות במחיר שווה עד אמצע החודש.
מעדיפים הכוונה 1:1? באמצע אוגוסט אני חוזרת לארץ ואפשר להיפגש לייעוץ אישי פנים אל פנים (ועדיין, אפשר גם זום).
יודעים מעט או הרבה איטלקית ובכל מקרה - בא לכם לדבר את השפה הכי יפה בעולם (לטעמי)? זה בדיוק מה שהבנזוג עושה.
זה בלוג התסריטאות החודשי והפעם – איך הופכים קלישאה למיוחדת? (שימו לב איך הפצתי את הנימוס הישראלי הידוע לתושבי איטליה).
והנה כל הדרכים הנוספות להיפגש, כולל קבוצת וואטסאפ שמודיעה על קולות קוראים.
אוהבת,
דניאלה דורון
ותודה ל-_lucyty_, מי שלא תהיה, על הלינק לסצנת הסיום של 'הסיפור שאינו נגמר', היה לי ממש קשה למצוא אותה.
לחיצה על 'הסרה' וניפרד כידידים
לחיצה על 'SUB' וניפגש כחברים
קיבלת את הניוזלטר החודשי מחבר/ה? איזה חמוד/ה! ככה מצטרפים באופן קבוע.