נקודה כחולה שזזה מאוד מאוד מאוד מאוד לאט. זה מה שאני רואה על המסך בעודי מזיעה מרוב לחץ במושב האוטובוס.
אלישע שלצדי, לא מתעניין. הוא מסתכל החוצה מהחלון, שומע מוזיקה, וזה עוד יותר מעצבן אותי.
אנחנו בדרך למודיעין, קו 111. אין לי מושג למה לא לקחנו רכבת שלא תלויה בפקקים. אין מצב שנצליח להיות שם ב-18:30.
כשאני נוקשת בעצבים על הכתף שלו, כדי לחלוק איתו את המועקה, אלישע נאות להוציא אוזנייה אחת.
"לאן אנחנו בכלל נוסעים?" הוא שואל ואני עומדת לאבד את זה סופית "להומאופת שקבעתי לך לפני חודש! לטפל באלרגיה שלך!!", "מה? אמרתי לך שאני לא רוצה הומאופת, חשבתי רופא רגיל" ו-מחזיר את האוזנייה.
אני מתרכזת בנשימות עמוקות, כי מה עוד נשאר לי לעשות, חוץ מלעדכן בהתנצלות את ההומאופת היקר והיוקרתי שבזמן, לא נגיע.
כשסוף סוף הגענו למודיעין, אני עוד מתרוצצת בחיפוש אחר הכניסה במרכז המסחרי ההזוי, אלישע משתרך באיטיות מאחורי.
בסוף (ורק ב-18 דקות איחור!) אנחנו מתיישבים מולו, כמו בטיפול זוגי לא מוצלח, מפוצצים באנרגיה שלילית.
ההומאופת שואל כמה שאלות, רושם לנו משהו לרכישה בסניף הפארם הקרוב לביתנו ואומר שניפגש עוד חודשיים "אפשר גם בזום, את יודעת".
"אפשר גם בזום?!!?!? לא! לא ידעתי את זה, כי לא אמרת לי את זה!!!!!!" אני עונה עם הרבה פחות סימני קריאה, בעודי מעבירה לו ביט.
יצאנו החוצה כשאני כבר רושפת מעצבים. זה היה יכול להיגמר בחמש דקות זום?! הייתי אפילו מצליחה להגיע לאסיפת ההורים של הבכור שכללה הרצאה על הצו הראשון, אבל אנחנו תקועים במודיעין!
בדרך החוצה, אנחנו עוצרים לקנות שתיה בפיצוציה ורוכשים גם גרעינים שחורים ושוקולד בתפזורת, שומרים אותם לנסיעה בקו 111 שהופיע בשניה שהגענו לתחנה.
הפעם, הנסיעה היתה נגד הפקקים שבכל מקרה כבר נגמרו, ואנחנו מתמקמים במושבים, האנרגיה השלילית עדיין זורמת בעורקינו.
אלישע מרים יד למזגן שמעלינו, מזיז את התריס "איך אני שונא שיש רוח רק על נקודה ספציפית בפנים שלי".
"באמת? אני דווקא ממש אוהבת".
אלישע חושב רגע, בעודו מתעסק במשב הרוח של המזגן, ואומר "יאללה, טופ 10 תחושות טובות".
אני מסתכלת על הבן האדיר שלי, יודעת בדיוק מה הוא עושה פה:
אכן משנה את משב הרוח - החוק המשפחתי שמרוב לחץ שכחתי והוא מקיים:
גם כשהכל רע, אפשר להחליט לשנות את האווירה.
וכך אנחנו מתחילים שרשור תחושות טובות:
כשהחתיכה האחרונה של האבטיח היא החתיכה הכי טעימה; כשנזכרתי במשהו אחרי שכבר וויתרתי; להבריז משיעור שלא רשמו שמות; מסאז' רגליים; כשמגלים מי אשם למרות שלא הלשנתי; להוציא שערה בפינצטה... ועוד ועוד תחושות טובות, ממודיעין ועד תל אביב, בעודנו מנשנשים שוקולד ומפצחים גרעינים שהתגלו כהכי טובים שלנו עד כה.
אנחנו מגיעים הביתה, וזה ברור לשנינו – עוד חודשיים אנחנו עולים שוב על קו 111. רק יוצאים יותר מוקדם...
*
כמו שאולי שמתם לב, אני ממש אוהבת סיפורים. בעיקר כאלה שמתגלים ברגע אחד קטן בחיים.
אולי זה בגלל שנים ארוכות של פספוס רגעים, כי לא נכחתי בהם. אולי זה התשוקה לסטוריטלינג.
מה שבטוח, בזמן האחרון הלב שלי נמצא פה (ערוץ הרגעים שלי), לא פחות מאשר פה (ערוץ התסריטאות).
אחרי הנחיית סדנאות סטוריטלינג במסגרות, החלטתי לפתוח אחת משלי, קרוב ללב:
סדנת "רגעים" – מפגש חד פעמי בו נקדש את גרגירי החול של החיים, נמצא סיפורים ברגעים קטנים בעבר ובהווה, ונוציא אותם לאור מול חברי הקבוצה.
נשאר מקום אחד במפגש הראשון (6.11.25, חמישי אחה"צ) ואפשר כבר להירשם למפגש החד פעמי הבא – 21.11.25, יום שישי בבוקר.
ואם אתם בעניין של סרט או סדרה, מוזמנים ללמוד את היסודות ולהתקדם עם התסריט שלכם בקורס האונליין השלם שעד סוף החודש עדיין בהנחה, או להיפגש לייעוץ אישי (ואפשר לשלב את שניהם יחד).
הנה בלוג התסריטאות בנושא סופר דופר חשוב: הטריטמנט - המתווה של העלילה (השלב שבא רגע לפני כתיבת התסריט עצמו), הסבר ודוגמאות בטקסט ובווידאו בו חדי העין יבחינו ברגע אחד שלכדתי במקרה.
ואלה כל שאר הדרכים להיפגש, כולל הצטרפות לקבוצת וואטסאפ לקולות קוראים.
יאללה, בואו נחגוג כל גרגיר.
אוהבת,
דניאלה
רגע! אני רוצה להמליץ לכם על ספר מעולה שקראתי - "עצם הכתיבה" של נטלי גולדברג. ספר שאני חותמת על כל מילה בו, בהקשר ליצירה, כי ה'אני מאמינה' של גולדברג הוא "לאפשר לכתיבה ללמד אותנו על החיים ולחיים, ללמד אותנו על כתיבה. לתת לזה לזרום הלוך וחזור".
הוצאת פראג גם עשו לנו הנחה של 50% בכתיבת הקופון dd (עד ה-15.11) בלחיצה פה.
קיבלת את הניוזלטר מחבר/ה? לחיצה פה תצרף אותך לקהילה
בא לך לפתוח שנה חדשה בלי מיילים ממני? הכל טוב, צריך רק ללחוץ על 'הסרה' פה למטה