זה קרה כשהבמביני היו קטנים והשתוקקתי לגלות איך נראים החיים הסודיים שלהם בבית הספר.
כשקיבלתי מייל שמציע להורים להיות תורני ספרייה ליום אחד, מייד התנדבתי וכעבור כמה ימים התיישבתי בכס מחשב הכבוד בספריית בית הספר.
צלצול.
הבמביני, מיותר לומר, ברחו לשחק כדורגל בחצר... ולתוך הספרייה נכנסה בדילוגים חבורת בנות מקסימות מכיתה ב'.
בהיותי אמא לשני בנים, התמוגגתי לצפות בהן קולעות צמות, מקריאות אחת לשניה משפטים מצחיקים מספרים, מטפסות על מבצר כריות שבנו (לא ידעתי אם מותר להן, אבל איפשרתי) ובאופן כללי, עפות על החיים.
צלצול.
החבורה מדלגת חזרה לכיתה ורק ילדה אחת נעצרת מולי, ידיים על המותניים, מרימה את ראשה אליי ובקול מתבכיין אומרת לי "לא היה לי כיף! הצלצול הרס לי הכל!!".
אני מסתכלת עליה מטה וחושבת לעצמי "את אמיתית? אני צפיתי בך עשרים דקות עושה כיף עם החברות שלך! כמה לא מסופקת יכולה ילדה אחת קטנה להיות? ולמה הטון המעצבן הזה? תהני ממה שיש ויאללה...".
אבל רק חייכתי והסברתי שצלצול זה צלצול, ליוויתי אותה החוצה ורצתי לסחוב לספרייה את הבמביני שלי, אחד מכיתה א' והשני מכיתה ג', מממשת את תמורתי להתנדבות - לקחת חלק בחייהם המקבילים.
ישבנו על הכריות וכשהם שאלו אותי איך היה, סיפרתי על הילדה כפוית הטובה שעשתה סופר כיף עם החברות ובסוף נעמדה מולי ואמרה (חיקיתי את הטון שהם יודעים שאני אלרגית אליו) "לא היה לי כיף! הצלצול הרס לי הכל!!".
כשלפתע, נשמע קול מירכתי הספרייה "זה לא יפה לדבר ככה על אנשים!".
שקט.
אני זוכרת את התחושה הפיזית של הדם אוזל לי מהפנים. אני בחיים גם לא אשכח את המבטים המבועתים של הבמביני, אחד על השני, עליי ואז – פוף, תוך התנדפות חזרה לכיתות.
הילדה יצאה מבין המדפים ואני התקדמתי אליה ואשכרה ירדתי על ברכיי. "סליחה", גמגמתי בגובה העיניים שלה "אני ממש מצטערת ואת צודקת, זה לא יפה לדבר ככה על אנשים".
"אמא שלי אמרה לי את זה" היא ענתה וכשעמדה ממש קרוב, יכולתי לראות שיש לה כמה וכמה חורים בגרביים.
ברור שזה לא אומר שום דבר - גם לבמביני רוב הזמן יש חור בכל אצבע נתונה, אבל זה גרם לי לחשוב - מה אם?
מה אם יש לה בעיות בבית? מה אם אבא שלה פוטר/ אמא שלה עובדת עד מאוחר/ ההורים מתגרשים/ אוהבים את אחותה יותר/ הכלב שלה מת אתמול?
מה אם הזמן הכיפי היחיד שיש לה זה בהפסקת בית ספר עם חברות, כשהיא סוף סוף יכולה לשחק ב'נדמה לי' ואז בא הצלצול המעצבן והורס את הכל? והכי גרוע - "המבוגרת האחראית" עוד מחקה אותה מאחורי הגב.
ה"מה אם" הזה ("מג'יק IF" בתסריטאות) הוביל אותי לכתוב סרט קצר שההמשך שלו כבר מדומיין, בעוד שבמציאות המשכתי לעקוב אחריה מרחוק באסיפות הורים, טקסים ובכל הזדמנות שהיתה לי, עד שכבר לא ראיתי אותה יותר.
אני נזכרת בה בכל פעם שאני שוב נופלת ומדברת על אנשים מאחורי הגב.
ואם יש לי מזל – רגע לפני שאני עושה את זה.
♥ תקשיבו רגע, סדנת הסטוריטלינג שפתחתי היתה כל מה שקיוויתי ועוד, בזכות המשתתפות המופלאות, הרגעים והסיפורים שלהן.
במפגש החד פעמי הקרוב נותר מקום אחרון ויש כבר תאריך נוסף, מזמינה אתכם להצטרף בזום לשעתיים ולהוריד הילוך לעומק.
או – להזמין אותי להעביר את הסדנה אצלכם, לקבוצה שתארגנו, בכל מקום בארץ (רק חשוב שיהיה כיבוד:-).
♥ אם יש פה מישהו שמשום מה עדיין לא תלמיד בו, דעו שביום ראשון הקרוב, ה-23.11, קורס האונליין השלם בתסריטאות יהיה ב-50% הנחה למשך יממה, כמיטב המסורת המחתרתית של נובמבר - פרפל סאנדיי.
♥ אני חייבת להודות שהייעוצים האישיים הפכו אישיים יותר ויותר ורובכם נרשמים לסדרת פגישות ומהווים שטיח יצירתי וצמרירי בחיי, אבל עדיין אפשר גם רק פגישה אחת.
♥ והנה נושא שעלה באחד מהם והפך לבלוג התסריטאות החודשי: מה אפשר ואי אפשר לכתוב בסינופסיס, טריטמנט ותסריט.
♥ כבר יודעים הכל ויש לכם פרויקט ממש בשל? אולי זה הזמן להציג אותו בפני מפיקה בכירה בתנאים אידיאליים?
נ.ב.
צרו קשר אם תרצו להפיץ את קורס האונליין המושלם שלי בתסריטאות בתמורה לאחוזים נאים.
אוהבת,
דניאלה
קיבלת את הניוזלטר מחבר/ה? לחיצה פה תצרף אותך לקהילה
בא לך לפתוח שנה חדשה בלי מיילים ממני? הכל טוב, צריך רק ללחוץ על 'הסרה' פה למטה