אנחנו נכנסים לבית בקיוטו, מגלים קומה ועוד קומה ועוד קומה ואפילו חדר עם טאטאמי בו סוף סוף אוכל לעשות מדיטציה, יוגה ולכתוב (על שולחן פצפון).
מאחורי אחת הדלתות מסתתרת פינת ישיבה מול חלון ובו נוף לגינת זן קטנטנה - אנחנו בהיי (בטח אחרי כמה לילות במלון מתוק, שכל חדר בו הוא 11 מ"ר).
אבל אני מתעקשת לעזוב הכל ולכנס את הישיבה המשפחתית שזימנתי בדרך מטוקיו, כשעוד היינו עצבניים אחרי שזוג תיירים צרפתי עקף אותנו בתור באגרסיביות מתנצלת כי הרכבת שלהם עמדה לצאת.
אממה - גם שלנו.
היינו כל כך בשוק (אחרי שבוע ביפן כבר התרגלנו לסטנדרטים מאוד גבוהים של נימוס) שלקח לנו כמה שניות לעבור לעמדה הנוספת שבדיוק התפנתה, בעוד שעל צג הטלפון שהחזיק פיקולינו (העברתי לו את שרביט הניווט והוא עושה עבודה נפלאה) מופיעה המילה המלחיצה 'עכשיו', שרומזת בעדינות - אנחנו עומדים לפספס את הרכבת לקיוטו.
התחלנו לתקתק על כפתורי לוח ההזמנה, לרוץ לכניסה ולנסות להעביר את הכרטיסים, אבל הסתבר שצריך סוג נוסף של כרטיס ואותו אפשר להשיג כבר רק בקופה המאויישת. אני - קופה מיואשת - כבר השלמתי עם המצב (איזו ברירה יש לי?) ורק שלחתי את הבמבינו לבדוק מתי יש רכבת נוספת. "כל רבע שעה" הוא חזר עם התשובה המפתיעה, וגם התור הלך מהר ולבסוף, רכבת מדהימה - כמו מטוס, רק עם יותר מקום לרגליים.
אבל בקיוטו אנחנו שוב עושים טעות ובמקום סאבוויי, בוחרים באוטובוס שהתחנה שלו היא 10 דקות הליכה בחום, עולים על הקו הלא נכון עם שלוש מזוודותינו הגדולות ולפי השלט - האסורות לנסיעה - מחליפים שוב ואחרי עשרים דקות נסיעה, נכנסים לבית עצבניים ומזיעים.
כן, סיפורי מסע רגילים.
השאלה איך לוקחים את זה.
בישיבה המשפחתית שכינסתי, תחת המזגן ועל כוס תה מאצ'ה (הכל פה מאצ'ה), אני אומרת את הדברים החכמים הבאים (הכל אצלי חכם מאוד):
- אנחנו הרי בחרנו לעבור את החודש הזה בסגנון המועדף עלינו: זרימה (כמעט) מוחלטת בה אנחנו מחליטים יום מראש על היעד הבא.
כשאנחנו במוד הנדיר הזה בחיים, הכל יכול להשתנות והטיול יספוג הכל. מקסימום - עלה לנו בלילה. אז למה להילחץ?
- התיירים החצופים האלה שהתפרצו לנו לתור, הם אנחנו, בסיטואציה אחרת. למעשה, אפילו רק 5 דקות מאוחר יותר, כשנופפנו לפרצופו של הפקיד את הכרטיסים, בעודו מדבר עם יפנית מבוגרת. אז – ענווה וסבלנות.
- ברור שנעשה טעויות מפגרות. הגעה לכל מקום חדש היא כמו גידול ילד בכור: כל פסיעה היא צעד אל תוך הלא נודע, בעוד שדקה אחר כך, זה כבר כמו גידול הילד השני: הדרך ידועה, אבל עדיין מפשלים.
- כל טעות שנעשה, היא שיעור יקר לבמביני במסעות העתידיים שלהם בעולם - הדרך הכי טובה לגלות איך דברים (לא) עובדים. בטח לפיקולינו המנווט, מה שמוביל אותי לנקודה החשובה הבאה:
- למי שלא ב"זירה", אין זכות להתלונן או להגיב (כמו שאמרה ברנה בראון בהרצאה הידועה שלה, דקה 08:50). יש לך השגות על הדרך? קח פיקוד. אחרת - תובל בשקט ובחיוך.
- בסוף, כשדברים מסתדרים, צריך להנכיח את זה. המשפט שהמצאתי: "הסתדר, מסתדר, יסתדר". ככה אט אט זה יחלחל וגם ברגעי משבר נזכור את כל רגעי החסד שהיו לנו בטיול.
- השיבושים האלה? זה הרי מה שנזכור. כל המסעדות המטורפות, הנופים המשגעים, הצחוקים ושאר הכיף, יהפכו למרק סמיך של עונג, בעוד שהקונפליקטים האלה יהפכו ל - סיפור.
וסיפור זה חתיכות הזהב הקטנות של החיים שנותרות במסננת הזמן.
מה שמזכיר לי:
רוצים להיפגש ולמצוא את הסיפורים הגדולים שמתחבאים ברגעים קטנים? הנה כל האפשרויות: קבוצות פרטיות, הרצאות, השתלמויות מורים, העשרות בבתי ספר ושאר מפגשי סטוריטלינג מרגשים.
מעדיפים להפוך את הסיפור לסרט או לסדרה? קורס האונליין השלם בתסריטאות ב-50% הנחה עד שאשוב מיפן. שווה.
מתעניינים בחוות דעתי על מה שכתבתם? גם מארץ השמש העולה אשמח לפגוש אתכם (בזום) כדי לשדרג את מסמך ההגשה או מה שצריך.
מתקדמים ממש וכבר יש לכם פרויקט אפוי שרק צריך להיות מוצג מול חברת הפקה? המסלול הזה יכול להתאים בול.
הנה בלוג תסריטאות בנושא עבודה מסודרת על התסריט (בהשראת יפן כמובן).
זאת אני מחלקת טיפים טריים באינסטגרם ובטיקטוק (!) הדנדשים שלי, אם מרגיש לכם טוב – מוזמנים לעקוב
(ובכל מקרה, תודה ענקית על כל המחמאות שלכם! זה מאוד מאוד מעודד).
בסוף כל חודש, אפשר למצוא את הטיפים האלה גם באתר שלי.
אלה כל שאר האפשרויות להיפגש, כולל הצטרפות לקבוצת וואטסאפ לקולות קוראים ועדכונים.
בברכת חום ואהבה,
דניאלה החמודה
נ.ב.
ניוזלטר זה, כמו כל ניוזלטריי, נכתב בעזרת 0% AI.
נ.ב.ב.
היום יש לי יום הולדת 49! מזל טוב לי ושיהיה מזל טוב גם לכם 3>
קיבלת את הניוזלטר מחבר/ה? לחיצה פה תצרף אותך לקהילה